ועד שהבנתי שהדרך היחידה שבה אוכל לחיות באמת מבלי לפחד שיראו אותי כמו שאני
23 במרץ 2025
אם יצא לך להרגיש בפנים שמשהו לא מדויק לך אבל שכנעת את עצמך להמשיך כדי לא לעשות מזה סיפור
כי הוא לא התכוון לפגוע.
כי את לא רוצה להכביד.
כי אולי את סתם רגישה מדי.
כי יש דברים חשובים יותר עכשיו.
כי אם תיכנסי לזה זה כבר יהפוך לריב.
ואת עייפה מלריב.
אז את מחייכת.
שותקת.
אוספת את עצמך.
ועוברת לסדר היום כאילו לא קרה כלום.
אבל משהו כן קרה.
משהו בפנים התקפל.
משהו קטן, עדין, שרצה להיות מורגש לא קיבל מקום.
והוא אולי לא שמע את זה.
זה לא רק שהוא לא הבין.
זה לא רק שהמילים שלך לא נאמרו.
הכאב האמיתי הוא מה שלא נאמר לעצמך.
כמה פעמים ביום את שותקת כדי לא לפגוע?
כמה פעמים את מרגישה משהו אבל עוצרת אותו בגרון?
כמה פעמים אמרת לעצמך: זה לא כזה חשוב
כשבתוך תוכך, זה היה חשוב יותר ממה שתסכימי להודות?
כי כל פעם כזו
זו פעם שבה הלב שלך ביקש להיות אמיתי,
ואת בחרת להישאר חזקה.
ואז את שואלת את עצמך
למה אני מרגישה חנק בגרון?
את לא צריכה לדבר כדי לדרוש.
את צריכה לדבר כדי שיראו אותך.
אבל כדי שמישהו יראה אותך
את צריכה להסכים להיות נראית.
בלי מסכות. בלי מניפולציה. בלי שיח נכון.
רק את, בגובה הלב.
פגיעות זה לא לשים את הלב על שולחן הניתוחים.
זה להסכים להגיד את האמת שלך גם כשאין לך ערובה שיבינו.
להגיד:
כואב לי עכשיו, ואני לא יודעת להסביר.
אני מרגישה שאתה לא מבין אותי.
אני מתביישת להגיד את זה, אבל אני צריכה אותך.
אלה לא משפטים חלשים.
אלה משפטים שפותחים שער.
הפרקטיקה בשלב הזה היא לא טכניקה.
זו הסכמה.
הסכמה לא לדעת איך זה יתקבל.
הסכמה לא לברוח מיד כשהלב מתכווץ.
הסכמה לא להסתתר מאחורי שיח חכם ונכון.
זו ההסכמה להיות נוכחת ברגע שבו הקול שלך רועד אבל יוצא.
וזה הרגע שבו את הופכת ממישהי שמחפשת אהבה
למישהי אהובה כפי שהיא
את לא רוצה להיות בת זוג חכמה שיודעת מתי לדבר ואיך לנסח.
את רוצה להרגיש בגוף, בלב, בנשמה.
את רוצה שהוא יראה אותך כשאת נושמת, כשאת שותקת, כשאת בוכה.
את רוצה שהוא יתקרב לא כי ביקשת אלא כי הרגיש אותך.
וזה קורה רק כשאת לא מסתתרת.
כשאת לא מביאה את עצמך רק כשאת בגרסה המוצלחת שלך.
אלא גם כשאת פגיעה.
כשאת בבלבול.
כשאת באי־וודאות.
כשאת אנושית.
מה שיפה בהסכמה שלך להיות "פגועה"
זה שאת לא מחכה שהצד השני ישתנה.
את פשוט יוצרת מרחב חדש.
ופתאום, במקום עוד שיחה מתסכלת יש מבט אחר בעיניים שלו.
במקום מרחק יש מגע קטן באמצע רגע של שקט.
במקום התגוננות יש נשימה משותפת.
הקשר שלכם לא נבנה מחדש דרך פתרונות זוגיים.
הוא נבנה כשיש מקום להיות מי שאת באמת.
כי פגיעות זו לא סכנה.
זו כניסה פנימה.
וזה כל מה שהלב שלך ביקש כל הזמן הזה.