17 במרץ 2025
הוא לא ענה לי להודעה.
שלוש שעות. אפילו לא אימוג’י.
כל הביטחון שלי נעלם.
משהו התכווץ לי בלב, כאילו חטפתי סטירה.
ואז תמיד אני כועסת עליו
אני לא אומרת כלום, רק מסתגרת.
נכנסת לסרטים בראש:
הוא כבר לא אוהב אותי. אני לא מעניינת אותו. זה אני? זה הוא? אולי אני סתם רגישה מדי…
ואני זוכרת שאמרת לי רגע לעצור ולא לכעוס ישר
אבל זה כואב.
וזה לא בגלל ההודעה.
זה הכול בגללו כי מה הבעיה לענות להודעה אחת מסכנה?
כשאת מרגישה פתאום פגיעה, חסרת ערך או מיותרת
זו לא את של עכשיו.
זו הילדה הקטנה שהיית, זו שנשארה לבד עם הרגש שלה, זו שלא ידעה אם מותר לה לבכות או לבקש או לכעוס.
היא נשארה שם בפנים, עם כאב לא מדובר, עם געגוע שלא נענה.
וכשהיום משהו קטן מזיז את אותו כפתור היא מתעוררת.
והיא משתלטת.
היא בוכה, נבהלת, צורחת או נעלמת.
היא לא יודעת שהיא כבר לא לבד, שיש לך כלים, שיש לך קול.
והבעיה היא שבן הזוג לא רואה את הילדה הזאת.
הוא רק מגיב לאישה שפתאום משתנה מולו.
והוא לא מבין למה.
חשוב שתביני שלא תמיד לימדו אותנו להשתמש בחמלה כלפי עצמנו.
את לא צריכה לתקן את עצמך.
ואת לא צריכה לצפות שהוא יבין אותך לבד.
את צריכה רגע של כנות. פנימית. עם עצמך.
כי רגע אחרי הויכוח את מזהה שהתגובה שלך היא בעצם בקשה לאהבה.
לא ציפית ממנו שיביא לך את הירח.
ציפית שהוא פשוט… יהיה איתך.
והילדה שלך, שכל כך חיכתה פעם שמישהו ישים לב אליה
רוצה לדעת שאת שמה לב אליה עכשיו.
וזה קורה כשאת מפסיקה לבקר את עצמך על מה שאת מרגישה
ומתחילה לחבק את עצמך דרך הרגש שמתפרץ.
לא כשאת מושלמת.
לא כשאת רגועה, מחייכת ומעבירה את היום על אוטומט.
אלא כשאת כמו שאת. חשופה. מבולבלת. עם עיניים דומעות ולב פתוח.
ואת צודקת.
זה בדיוק המקום שבו הכי מגיע לך אהבה.
אבל בשביל שהוא יוכל לאהוב אותך שם
את צריכה להסכים לאהוב את עצמך שם קודם.
זו לא קלישאה.
זו עוצמה.
זו הבחירה להיות נוכחת גם כשכואב,
לא להיעלם מעצמך כדי שיקבלו אותך.
ואז רק אז
הזוגיות מתחילה להשתנות באמת.
תני לילדה הקטנה שבך חיוך של אהבה. תני לה מקום לנשום.
כשהילדה שבך מקבלת אהבה
את לא צריכה יותר להוכיח, לשכנע, להסביר למה כואב לך.
ואת לא תאמיני מה קורה אז
התגובות שלו משתנות.
המבט שלו נרגע.
התקשורת הופכת ממאבק לריקוד משותף בין מטלות.
כי הוא כבר לא מדבר עם הפחד שלך.
הוא מדבר עם האישה שאת, שיודעת לאהוב את עצמה גם ברגעים הכי חשופים.