וכשהפסקתי לנסות להסביר את עצמי והתחלתי פשוט לדבר מתוך הלב, משהו נפתח בינינו
30 במרץ 2025
אם פתחת בפניו שיחה על משהו שמפריע לך
ויצאת יותר מבולבלת ממה שהיית לפני?
זה קורה כשאת כבר יודעת איך לדבר נכון מולו
אבל את לא באמת יודעת לדייק.
שמעת פודקאסטים, קראת ספרים, עשית דרך
אבל מולו? משהו נתקע.
זה לא עובד כמו שאת מצפה.
איך זה יכול להיות שעם כל הידע שלי, אני עדיין מרגישה שהזוגיות שלנו לא כמו שהייתי רוצה שתהיה?
אחד הרגעים הכי כואבים בזוגיות הוא לא ריב בכלל
זה הרגע שאת מביאה שיחה אמיתית, רגישה, מדויקת
והצד השני יושב מולך אדיש או סגור.
לא כי הוא רע.
אלא כי הוא לא מבין את השפה שלך.
ולפעמים, גם את כבר לא בטוחה אם את מבינה אותה בעצמך.
אמרת לו:
אני מרגישה לבד. קשה לי.
והוא ענה:
אבל אני פה.
או: “את תמיד לוקחת הכול ללב.”
ואז את נסגרת.
לא כי את לא יודעת לדבר
אלא כי את כבר מתייאשת מלהרגיש לא מובנת.
תקשורת מקרבת היא לא “שיטה” להוציא את מה שאני רוצה מהבן זוג.
היא שפה רגשית-אנושית, שמתחילה קודם כל ביני לבין עצמי.
את שואלת את עצמך:
מה אני מרגישה עכשיו?
איזה צורך שלי לא מקבל מענה?
איך אני יכולה להביא את עצמי מבלי לדרוש?
וככה את בעצם מאפשרת שיח שלא בא להאשים, אלא להתקרב.
אבל לפני כל שיחה, יש שלב הכרחי:
ריפוי.
אם אני מדברת מהפצע זה יישמע כמו האשמה.
אם אני מדברת מהלב שכבר נשם רגע זה יישמע כמו הזמנה.
תקשורת רגשית לא נולדת רק בין כוסות קפה בבוקר או בשעת לילה מאוחרת אחרי ויכוח.
היא נולדת כשיש מרחב פתוח. מרחב זוגי. מרחב שבו לא רק מדברים, אלא גם מתקרבים.
אם לא יוצרים מרחבים כאלה ביומיום אין לאן להכניס את השיחה.
ולכן זוגיות מרפאה חייבת לכלול גם:
רגעי חיבור שקטים: הליכה משותפת בלי טלפונים, נסיעה בשקיעה, לשבת יחד על ספה בלי לדבר
בילויים קטנים של נוכחות: לבשל יחד, לרקוד בסלון, משחק שאלות אינטימי (בלי שאלות קשות מדי)
רגעים פשוטים משותפים רגע לפני שינה: כל אחד משתף מה הכי נגע בו היום. בראשון בבוקר : קפה עם שיתוף קצר מה בא לי לחוות איתך השבוע
שפה רכה גם ברגעי קושי:
משהו בי נסגר עכשיו, אבל אני רוצה לפתור אותו יחד איתך
אני מרגישה שיש לנו משהו שלא עובד, אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת. אני רק צריכה שתהיה קרוב אליי רגע
אני מתבלבלת לפעמים בין הרגשות שלי אולי תהיה פה רגע להקשיב לי
את רוצה להיות את.
את רוצה זוגיות שבה גם אם אין פתרון יש מרחב עדין בינכם שמכיל אותך.
יד שמונחת על הלב שלך בשקט, בלי לנסות לתקן.
הגעגוע שלך הוא לא לאינטלקטואליות זוגית.
הוא לאינטימיות רגשית.
וזה מתחיל בך.
ברשות שאת נותנת לעצמך להביא את עצמך רכה, נראית, פתוחה.
לא בבת אחת.
ולא תמיד בצורה שציפית.
אבל כשאת מדברת מהלב לאורך זמן בן הזוג שלך מתחיל לשמוע אחרת.
ולפעמים הוא אפילו מתחיל לדבר אחרת בעצמו.
וזה לא בגלל שהוא עבר סדנה.
זה בגלל שאת יצרת אנרגיה חדשה סביבכם.
מרחב שבו אמת נשמעת. רגשות מקבלים מקום. קירבה נוצרת לא נדרשת.
וזה הסוד.
לא לדבר יותר.
אלא לדבר ממקום אחר.